יום חמישי 28 מרץ 2024   כניסה למערכת
 דבר ראש הישיבה

 בס"ד

 
פתח דבר 
 שאלת החינוך הינה השאלה המשמעותית, המהותית והחשובה ביותר, וכל תשובה שניתנה בעבר אינה בהכרח מתאימה לימינו. כל דור מביא איתו שאלות חדשות, צרכים חדשים והתמודדויות שונות. לאור זאת מחויבים אנשי-החינוך שבכל דור לבחון תחילה את "שגעונו של ההינדיק" באותו הדור, ומתוך כך לראות את הדרך של החכם הפונה אל ההינדיק. ראיית המציאות העכשווית בתוך התרבות הכללית והכרת מקום צמיחתו של הנער מלמדים על כללות האווירה שעוטפת את הנער בגדילתו, ועל המחנך לפנות אליו בהתאם לה. לפי כל האמור ברור שחינוכו של כל תלמיד וחינוכה של כל כיתה משתנה לפי מקורות החינוך של הבית והסביבה.
   כמו-כן חייבים אנשי החינוך לפקוח עיניים ולראות את שאיפותיו הפנימיות של הנער העומד מולם, שלא לטעות בטעותו של הרב / האבא בסיפור "הרב ובנו היחיד" (סיפור "המסע") של רבי נחמן מברסלב. יש לראות את הצרכים הפנימיים של הנער בעיניים של הנער ולא בעיניים של המחנך. "חנוך לנער על-פי דרכו" – דרכו של הנער ולא של המחנך. יותר מכך, מחובת עולם החינוך לתת כלים וכיוונים בידיו של הנער למצוא את עצמו ולגלות את עולמו הפנימי בכל הרבדים השונים של הנפש.
   אל מול כל הנאמר עד לכאן עומדים דרישות המסגרת, החוקים, המצוות, הציפיות המשפיעות על עולם החינוך ועבודתו של המחנך. כמו-כן צריך לקחת בחשבון את מבנה החינוך בתוך הכיתה והמוסד של הנער ואת אישיות מחנכו, שהרי אלו יוצרים מחויבויות שונות המגבילות ומצמצמות את יכולת החינוך של הפרט. הפרט לא יגיע לידי ביטוי מלא של צרכיו בתוך המסגרת הכיתתית שמגבילה אותו.
   בדברים הבאים אתאר בכמה מילים את עולמו של הנער הציוני-דתי של היום, את הצרכים הנובעים מתוך-כך, את הצרכים הנובעים מתוך מטרות החינוך בכלל, וכמה עמודי יסוד שעליהם החינוך צריך להתבסס.
 
עולמו של המתבגר הציוני-דתי
   רוב רובם של תלמידנו חיים בשני עולמות. בצד-אחד הם חיים בעולם הדתי, ברמה דתית המתאימה ל"אידיאה הדתית" ברמה כזו או אחרת, אך לא ל"אידיאה האלוהית", כלשונו של הרב זצ"ל. הם מקיימי מצוות, לפי רמת קיום המצוות של הבית בו גדלו, אבל אינם בעלי הארה רוחנית-פנימית. מצד שני הם מחוברים חזק מאוד לעולם החילוני דרך המדיות השונות - הטלוויזיה, האינטרנט, לימודי החול, תרבות הרחוב והניו-אייג'. הם חווים את הריגוש המיידי של עולם החול באינטרנט, בשתיה חריפה ואולי אף בדברים קשים יותר. מציאות זו יוצרת בלבול בדרך, בלבול של הבנה ושל רגש. לשאלות האמוניות הגדולות מצטרפות מצד הנוער דרישות רגשיות גבוהות. הנוער מחפש תורה גדולה יותר שתחבר אותו לעולם רוחני / מיסטי גבוה.
   דבר נוסף שמשפיע מאוד על הנוער, זו מציאות החיים המשפחתיים. שאלת המבנה המשפחתי, מקומו של האב ומקומה של האם בתוך מציאות המתאפיינת בשינויי מסגרות, מצב הזוגיות (שבמקרים רבים רעוע עד מפורק), כמות שעות המפגש עם ההורים העובדים לפרנסתם וכמות שעות האיכות עם ההורים. כאשר בחלק מן הגורמים הללו או אף בכולם התשובה היא שלילית, הרי שנצרכת השלמה של יציבות איתנה לנער.
   הנער הציוני-הדתי, שרואה מצד-אחד את העולם החרדי ומעריך אותו, כציבור ששומר על התורה ועל דרך האבות, ומצד שני סולד ממנו מפני ריחוקו מהשיתוף בעשייה הציונית הנגלית לעין, מוצא את עצמו מבולבל ביחס לתורה כפי שהיא נראית לו. נוסף על כך הוא הרי אינו חווה בביתו אווירה תורנית משמעותית ולימוד תורה כלשהו. [כדי לחזק את הדברים, אספר שאבי ז"ל למד בצעירותו בישיבת "עץ חיים" בירושלים, ביחד עם חברים נוספים. לאחר שרותם בצבא הם הקימו ביחד משרד לניהול חשבונות, ועסקו למעלה משלושים שנה בתחומים אלו וקרובים להם. חלק מאותם חברים, שיצאו כבר לפנסיה, חזרו לגירסה-דינקותא שלהם, והם לומדים בכולל לפנסיונרים. אל מול זה אני שואל את עצמי: האם אצל הנוער שלנו לימוד התורה הוא הגירסא-דינקותא ? ולצורך העניין, האם בגיל פנסיה ילך מי מהם ללמוד תורה בכולל ?!].
 
צרכיו של הדור
   תיאור המציאות לעיל מצריך אנשי חינוך, שיכולים לשמש בתפקיד ה'חכם' המדבר אל ההינדיק שמתחת לשולחן. אנשי החינוך היום זקוקים לכוחות ויכולות, שיצליחו לתת מענה רגשי לנוער, שכאמור, מצד אחד הינו בעל חסכים במרכיב המשפחתי, ומצד שני העולם החילוני מספק לו חוויות ברמות גבוהות ומיידיות. דרושים אנשי חינוך שיציבו מצד אחד עוגן יציב וברור, ומאידך יציגו את המורכבות של החיים, של ה"מקפיות" הציונית- דתית. דרושים אנשי חינוך שיחברו בין שכל לרגש, בין יכולות ריאליות ליכולות מיסטיות. אנשי החינוך צריכים להיות אבא ואמא, רב ורבנית, ד"ר ואוזן קשבת.
   כל המטלות הללו קשות ומסובכות, אבל נשמות גדולות דורשות דברים גדולים, ולכן העוסקים בחינוך צריכים להיות אנשים כאלו שיוכלו לספק דרישות אלה.  
 
מטרות חינוכיות יסודיות
   כמובן, העולם החינוכי מציב לעצמו מטרות וערכים רבים מאד. אלו כוללים בתוכם, בין היתר, גם ערכים ומטרות שאינם מעולם ההתעניינות של הנוער. בני הנוער, שרבים מהם כבר אינם עוסקים בשאלות כלליות ו/או לאומיות בדווקא, אלא עסוקים מאד וביותר ב"אני הפרטי" שלהם, אינם יכולים לדחות את הצורך בחינוך לעניינים לאומיים וכלליים. הנוער, שלימוד התורה אינו מושך את ליבו, אינו יכול לדרוש מעולם החינוך לוותר על עשייה זו. הנוער, שמטבע גילו רוצה לפרוץ גבולות, לא יכול לקבוע סטנדרטים של התנהגות הנוחה לו.
   כל זה מצריך עשייה חינוכית מקבילה, שעומדת לכאורה בניגוד לרצונו של הנוער, ובניגוד להקשבה לו עשייה התובעת מהמחנך למצוא דרכים לאוזנו של הנער. בהתאמה לסיפור ה'הינדיק', על העוסק בחינוך להיות גם החכם היורד מתחת לשולחן, וגם החכם, שאינו יורד אלא שומר על הערכים שלא מעניינים את ההינדיק באותו שלב בחיים. 
 
יסודות בחינוך
   היסוד הראשון של החינוך הוא הלב, היינו: אהבת האדם. מחנך חייב להיות, מי שליבו מלא אהבה לכל תלמיד ותלמיד. רק אהבה ללא גבולות תאפשר למחנך להגדיר גבולות לתלמיד.
   היסוד השני של החינוך הוא האוזן, היינו: יכולת ההקשבה. בעולם שאינו מקשיב, בעולם שבו ההורים אינם פנויים להקשיב לילדיהם, המחנך משמש כאוזן השומעת והמקשיבה.
   היסוד השלישי של החינוך הוא הרגש. היינו: להיות פתוח ורגיש לצורכי הנער העומד מולך, לדעת לקרוא בין השורות ולאו דווקא לעבוד לפי הספר. להיות בעל עיניים טיפוליות ולא רק משמעתיות. על המחנך לדעת, שמקומו ומצבו של היחיד צריך לקבל יחס נכון ולעיתים אף שונה משאר בני כיתתו.
   היסוד הרביעי של החינוך זו הסבלנות, היינו: לדעת שחינוך הוא תהליך ולא דבר מיידי, לדעת לכוון את הדברים למקום טוב, מתוך הבנה שתהיינה נפילות בדרך של המתחנך.
   היסוד החמישי של החינוך הוא הראש. היינו: לימוד רחב ומעמיק, לימוד משמעותי ונוגע, לימוד מורכב, שמראה צדדים וחלקים שונים של האמת האחת, לימוד פלורליסטי מכבד. לימוד תורני, שיש בו פנייה לשכל ופנייה למקום המיסטי / נפשי-פנימי. לימוד ברוח ישיבתית וברוח אקדמית פתוחה. לימודי-תורה ו"לימודי חול".
   היסוד השישי של החינוך הוא הבחירה. היינו: לבנות לתלמיד מקום, שבו הוא לוקח אחריות ובוחר את דרכו ורצונו. מקום, בו הוא לומד, שבגלל בחירה שגויה שלו עצמו הוא נופל, ולהפך, בזכות בחירה נכונה, הוא עולה וצומח.
   היסוד השביעי, שהוא גם הבסיס לכל, הוא הגבולות. היינו: יצירת קווים אדומים לבית-הספר, תקנון המחייב את כולם, לימודי מוסר ודרך-ארץ.
   בדברי, אמנם נגעתי בעיקר בעולמו של היחיד ולא של הקבוצה, אולם העבודה הפרטית היא שעומדת בבסיס השקפתי החינוכית.
   כיצד האמור עד כאן בא לידי ביטוי בפועל ? על כך בתיאור דרכה של הישיבה.